הרוב החטוף: כיצד האו״ם שינה כיוון בשנת 1971

כאשר בשבוע שעבר, במהלך נאומו של נתניהו באו״ם, ראינו כ-100 דיפלומטים שמקבלים שכר מופרז יוצאים מן האולם דרך המעברים, נאלצתי להיזכר בתקרית דומה ומדהימה בשנת 1971 על אותה במה עולמית ממש. גם אז רקדו קודמיהם של אותם "נציגי ציבור" במעברי העצרת הכללית כדי לחגוג תבוסה אמריקנית. זו התבררה כנקודת מפנה עבור האו״ם.

ב-25 באוקטובר של אותה שנה הדיחה העצרת את הרפובליקה של סין (טאיוואן) והעניקה מושב למשטר הקומוניסטי של מאו. שגריר ארצות הברית באו״ם דאז, ג׳ורג׳ ה.וו. בוש (מ-1971 עד 1973), היה בין העדים לכך שהאולם הפך למסיבת בית ספר וולגרית. לימים כתב: "זה לא היה עניין של טאיוואן. העניין היה לבעוט באמריקה."

וזה הצליח..

באותו ערב חדל האו״ם להיות מועדון שהמערב יכול היה לכוון לעבר ערכיו שלו. האו״ם החל אמנם בשנת 1945 עם 51 מעצמות מערביות במקור ברובן, ועוד פולין. אך בעקבות "דה-קולוניזציה" שלאחר המלחמה התמלא האולם בקולות חדשים, שיצרו רוב-על חדש. בשנת 1971 היו בסך הכול 132 מדינות חברות, ובהן גם 5 מדינות אסלאמיות.

גוש המדינות הבלתי-מזדהות — שחלק גדול ממנו נטה לברית המועצות או לסין — שלט כעת בעצרת הכללית. במועצת הביטחון נשמרה זכות הווטו, אך בכל מקום אחר יכל הרוב החדש לגבור על המערב כרצונו.

ואז הפנה אותו רוב חדש את תשומת לבו אל…. ישראל.

ובהמשך, ב-14 באוקטובר 1974, הוזמן יאסר ערפאת לשאת דברים ולהציג את ההצעה להכיר באש״ף כנציגו החוקי היחיד של העם הפלסטיני. הדבר התקבל ברוב של 105 מול 4 קולות.

אש״ף, שעמד אז תחת הנהגתו, כבר היה ארגון טרור שגרם לקורבנות קטלניים בכל מקום. מועדון מאפיה אסלאמי בלי ארץ. בלי מעמד של מדינה, בעוד שאמנת אש״ף קראה ל"השמדת ישראל". אבל זה לא קלקל את החגיגה. ישראל סומנה יותר ויותר כאויב, ומאותו רגע ספגה יותר ויותר החלטות. בינתיים היא הפכה לשיאנית העולם.

שנתיים קודם לכן (1972) רצחו חברי אותו אש״ף באכזריות חייתית ספורטאים ישראלים במהלך המשחקים האולימפיים במינכן. אותו ערפאת הגיע לאו״ם בלוויית עלי חסן סלאמה, המוח האכזרי שמאחורי הטבח ההוא! ערפאת נשא נרתיק אקדח כאשר נכנס לאולם של "בית השלום" הזה. למחרת בבוקר עוד התווכחו בשאלה אם האקדח עדיין היה בתוך הנרתיק כאשר עמד מאחורי דוכן הנואמים. אך מה שלא היה שנוי במחלוקת הוא שערפאת השאיר את הנרתיק גלוי לעין כדי להעביר מסר.

הוא מעולם לא ביטא את המילה "ישראל". הוא כינה את הציונות צורה של גזענות ואימפריאליזם ש"נגזר עליה בהכרח להיעלם". הוא הושיט כביכול "ענף זית", אך רק ליהודים שהיו מוכנים לחיות תחת שלטון ערבי לאחר שהמדינה היהודית תיעלם. האולם העניק לו מחיאות כפיים סוערות בעמידה.

ישראל נשארה ישובה במהלך הנאום (הם לא יצאו מתוך כבוד לבמה העולמית הזאת..), בעוד שחלק גדול מן המערב פשוט שתק.

לאחר מכן ניסתה אותה קואליציה עצמה להוציא את ישראל מן האו״ם. סוריה ואלג׳יריה הובילו את הדרישה לגרש את ישראל. הוועידה האסלאמית בג׳דה תמכה ביוזמה הזאת. ניסיון זה נכשל רק הודות ללחץ אמריקני כבד. גם סירובו של הנשיא סאדאת לתת לשיחות השלום על סיני להתמוטט, ומדינות אפריקניות שסירבו להעתיק את תרחיש האפרטהייד "הדרום-אפריקני", מנעו את גירושה של ישראל.

לכן הם אימצו את מה שיכלו לאמץ. ב-10 בנובמבר 1975 קבעה העצרת הכללית כי "הציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית".

איזו חוצפה!

בזכות הרוב האוטומטי האנטי-ישראלי התקבלה ההצעה ברוב של 72 קולות בעד, 35 נגד ו-32 נמנעים. ארצות הברית לא הכירה ב"מעשה המחפיר הזה" ואמרה שלא תציית לו. היא לעולם לא תשלים עמו, וההחלטה בוטלה בשנת 1991, לאחר קריסת ברית המועצות.

האו״ם הוצג פעם כתשובה לזוועות הנאציות ולשואה.

אולם בשנת 1975 הוא היה אולם דיונים שמחא כפיים לאדם עם נרתיק אקדח. מנהיג טרוריסטים שקיבל לימים את פרס נובל לשלום.

ואז הכתים את התנועה הלאומית היהודית כצורה של גזענות, משום שלא היה אפשר לגרש את המדינה היהודית.

זהו רוב חטוף שעושה מה שרובים חטופים עושים.