לשיראל

קוראים יקרים,

ודאי קראתם לא פעם את טורי על החיים כאן בישראל. אני מנסה לתת בהם תמונה של מדינה שמתמודדת כבר עשרות שנים עם התקפות של טרוריסטים ומדינות שכנות. כתבתי טורים על התמונה הגדולה של הגיאופוליטיקה ועל הפוליטיקה המקומית. קל לעשות זאת מנקודת מבט מרוחקת. הרי מדובר במבט-על ובהיסטוריה העולמית המתרחשת בישראל.

תגובות הקוראים רבות. באינטרנט, אבל גם ממשפחה, חברים ומכרים. לפעמים חיוביות, לפעמים שליליות. הרי מזה לומדים.

אני פרו-ישראלי ואוהב את הישראלים.

שתדעו. התרבות היהודית לימדה אותי רבות, וכנוצרי אני יכול להתחבר אליהם. אלוהיהם הוא גם אלוהי, על כל ההבדלים שקיימים בין אמונותינו. יצא לי לחוות איתם את ההתקפות כאן ושהיתי איתם במקלטים בזמן מתקפות הטילים. גם התלוויתי וקיבלתי הצצה לצבא העם שלהם, צה"ל (IDF).

אני משתמש כאן במודע במילה "צבא העם". צבא של אזרחים, שכולם היו מעדיפים לעסוק במקצועם כאזרחים – אופים, קצבים, נהגי מוניות, פקידים, רופאים, אנשי הייטק, חוקרים או פילוסופים.

שירות החובה נמשך שלוש שנים לבנים ושנתיים לבנות. בנוסף, הם נקראים למילואים באופן קבוע. כולם כאן מכירים את השימוש בנשק צבאי, ורבים נושאים נשק גם במהלך עבודתם היומיומית. הם חייבים. השלום תמיד נראה באופק, אבל כך גם המלחמה.

אתמול, ציון יום הזיכרון למתקפה החייתית של חמאס ב-7 באוקטובר 2023 הכה בי כפטיש. כולנו זוכרים, אבל לעתים קרובות אנו זוכרים משהו שעדיין ניתן לשמור ממנו על מרחק רגשי מסוים. אבל הפעם לא היכתה בי התמונה הגדולה, אלא סיפור אישי, טרגדיה.

הפעם זה היה פתאום אחרת.

הוזמנתי על ידי אורית להשתתף בטקס זיכרון לחיילת שנפלה. אורית היא אישה מדהימה שדואגת לאוכל ולציוד חיוני לחיילים הצעירים החוזרים מהחזית לבסיסים. חיילים שרוצים גם הם להתפנק ו"להתאושש" (לפעמים פשוטו כמשמעו) באמבטיה חמה, וליהנות מארוחה ביתית שבושלה באהבה. אוכל מקופסאות שימורים, אני מכיר את זה, הופך למשעמם עם הזמן. אבל גם השיחה עם אנשים אחרים, שאינם חבריך לנשק, מעניקה שלווה והסחת דעת. אורית – שעליה עוד אכתוב טור נפרד – מארגנת כל זאת בעזרת מאות מתנדבים. תוך כדי כך, היא נתקלת גם במציאות הקשה: החיילים הפצועים וההרוגים. מציאות שלעולם אינך באמת מוכן אליה…

כעיתונאי במזרח התיכון, עליך לנסות לשמור על מרחק ולהישאר ניטרלי. אחרי הכל, אתה רק "מתארח" אצל כל מי שאתה מראיין. אבל הפעם זה היה שונה לחלוטין. זה היה טקס זיכרון בבית קברות צבאי. וציינו את זכרה של פרח, אישה צעירה שנקטפה באכזריות מהעולם הזה.

אני מדבר על שיראל.

בתם של צמרת ואליעזר. אחותם של נתנאל, ברק וליאור.

שיראל נולדה בראשון לציון למשפחה חמה כבת הזקונים. אחיה ברק סיפר שלהיות בת יחידה שגדלה עם שלושה אחים היה אתגר עבור שיראל, ושהדבר חישל אותה. שיראל למדה ערבית בתיכון. היא בחרה במגמה זו בשל העניין הרב שלה בסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא תכננה ללמוד יחסים בינלאומיים באוניברסיטה. היא אפילו נרשמה לקורס לימודי ערבית כהכנה ללימודים אלו. היא רצתה לטוס ללונדון עם חברתה הטובה ביותר לאחר שחרורה מהצבא, וכבר רכשה כרטיסי טיסה לדצמבר 2023.

את המסע הזה היא מעולם לא זכתה לעשות.

שיראל התגייסה לצה"ל ב-19 באוקטובר 2021 ושירתה כסמלת מבצעים במוצב נחל עוז. היא ראתה בתפקיד זה את ייעודה. היא התמסרה לו לחלוטין והאריכה את שירותה מתוך תחושת אחריות, מקצועיות ושאיפה לשלמות. חודש לפני שחרורה, בספטמבר 2023, קיבלה תעודת הצטיינות ממפקד האוגדה. חיילים ששירתו איתה בנחל עוז סיפרו לי שהיא הייתה "המלכה של נחל עוז". נעימת הליכות, מלאת אנרגיה ושמחת חיים.

'השבת השחורה' ב-7 באוקטובר 2023 הייתה אמורה להיות השבת האחרונה של שיראל בבסיס לפני שחרורה וחזרתה לחיים האזרחיים. היא סיימה את המשמרת שלה בערב שישי, אך החליטה להישאר בחמ"ל עד שלוש לפנות בוקר כדי לסייע לחיילים במשמרת שלהם.

מאוחר יותר באותה שבת בבוקר, נשמעו האזעקות. שיראל רצה למיגונית, עדיין לבושה בפיג'מה ובכפכפים. כשהבינה את חומרת המצב, החליטה על דעת עצמה לעזוב את המיגונית. היא רצה במהירות לחמ"ל כדי לתאם את פעולות החיילים שלחמו בחוץ נגד חמאס. היא רצה בזמן שסביבה התנהלו יריות כבדות ונורו פצצות מרגמה ורקטות.

היא הגיעה לחמ"ל והחלה במשמרתה, שנמשכה מספר שעות. בדיווחיה היא העבירה נתונים על מתקפת הטרור והכווינה כוחות לשטח. (בידי צה"ל הקלטות של דיווחיה, המעידות על תפקודה המקצועי והרגוע באותן שעות קשות).

שיראל אף הודיעה למשפחתה באותה שבת בבוקר, בשעה 10:53, שהיא בטוחה בחמ"ל. באותו שלב, המצב בבסיס כבר היה בלתי נסבל. היא כנראה רצתה להרגיע את משפחתה. הקרב מחוץ לחמ"ל נמשך כחמישים דקות. ניתן היה לשמוע את קולות המחבלים דרך דלת החמ"ל. כשהמחבלים הבינו שאינם יכולים להיכנס לחמ"ל, הם הציתו אותו.

שיראל מסרה את נפשה בקרב על מוצב נחל עוז ונפלה בגבורה. בזכות אומץ ליבה ותושייתה הגדולים, היא הצליחה לסייע לכוחות צה"ל בקרב עד נשימתה האחרונה, ובכך להציל חיים רבים.

בני משפחה וחברים תיארו אותה בשיחותינו כאינטליגנטית וצנועה. אישה צעירה ומקסימה עם חוש הומור, שכיבדה את הזולת. היא עזרה לכל מי שהיה זקוק לעזרה, גם כמתנדבת הפועלת למען זכויות בעלי חיים.

השיר האהוב עליה היה "שקיעות אדומות" של הזמר עדן חסון.

סבה של שיראל נשא הספד בפרסית בהלווייתה. דבריו פורסמו ברחבי העולם, והמשפחה קיבלה תנחומים ממהגרים איראנים רבים.

בטקס זיכרון זה (בית הקברות הצבאי בראשון לציון, חלקה 9, שורה 3, קבר 2), דיברו כל בני המשפחה הקרובה וחברים רבים. כל מילה חתכה בנשמתי, למרות שהעברית שלי אינה טובה במיוחד. מה שהכי נגע לליבי הייתה עמידתו האיתנה של אביה במהלך הטקס. איש מופלא. סלע איתן. מסביר פנים לכל מי שרצה לחלוק כבוד, ומשוחח עם כולם. וכל זאת תוך שמירה על כבודו, כדי להישאר חזק עבור אשתו וילדיו.

איש עם משפחה נהדרת. אבא לאישה צעירה שכולנו יכולים להיות גאים בה.

אבל גם איש שאנחנו יכולים להיות גאים בו.

למען שיראל

למען ישראל

ושלא נשכח לעולם.

!עם ישראל חי