אמונה ללא ראייה של התוצאה.

ישנן תקופות בחיים שבהן דברים שנראו מובנים מאליהם במשך שנים, מתחילים לפתע להתערער. מערכות יחסים יקרות ללבך. דברים שהתפללת עליהם. אחריות שנשאת מתוך שכנוע. עבודה שבנית. ציפיות לעתיד שחשבת שהן פחות או יותר קבועות.

לפעמים הלחץ אינו מגיע מכיוון אחד. לפעמים נראה כאילו דאגות שונות מתכנסות בו זמנית. ודווקא אז, האמונה משתנה ממשהו שאתה מדבר עליו למשהו שנבחן עמוק בלבך. אז השאלה הופכת אישית: האם אני בוטח באלוהים גם כשאני לא יודע איך זה ייגמר?

אני כותב מילים אלו לא מתוך עמדה נוחה של מי שכבר יש לו את כל התשובות. אני כותב אותן בעיצומה של תקופה שבה לא הכל ברור. יש דברים שאני מתפלל עליהם. דברים שאני מקווה שישוקמו. דברים שאני רוצה להמשיך לקחת עליהם אחריות. ובו זמנית אני מגלה מחדש כמה מוגבלת יכולתי שלי לקבוע את התוצאה.

אולי זה אחד השיעורים הקשים ביותר של האמונה: לבטוח באלוהים זה שונה מלהיות בטוח שהכל יקרה בדיוק כפי שהייתי רוצה.

אלוהים נתן לנו הבטחות גדולות ומוצקות. הוא מבטיח לא לנטוש את ילדיו. הוא מבטיח להיות קרוב לאלה שמחפשים אותו. הוא מבטיח מחילה למי שבא אליו במשיח. הוא מבטיח ששום דבר לא יוכל להפריד אותנו מאהבתו במשיח ישוע. הוא מבטיח בסופו של דבר שמים חדשים וארץ חדשה, שבהם לצער, מוות וכאב לא תהיה המילה האחרונה.

אך בשום מקום ישוע לא מבטיח לנו שהחיים לפני אותו יום יהיו ללא סבל, אובדן, אי צדק או חוסר ודאות. להיפך.

> "בָּעוֹלָם יִהְיוּ לָכֶם צָרוֹת, אֲבָל הִתְחַזְּקוּ: אֲנִי נִצַּחְתִּי אֶת הָעוֹלָם." — יוחנן טז:לג

ביטחוננו, אם כן, אינו טמון בסופו של דבר בעתיד צפוי. ביטחוננו טמון בו.

כאשר האמונה אינה יכולה עוד להיות נוסחה

קל יחסית לומר שאלוהים טוב כאשר החיים מתנהלים באופן מסודר. אבל מה קורה כאשר תפילות אינן נענות באופן מיידי? כאשר מצב מסתבך במקום להפוך לפשוט יותר? כאשר אתה מנסה בכנות לעשות את הטוב, ובכל זאת נתקל בהתנגדות, אכזבה או עצב?

אז אנחנו יכולים להפוך, בלי משים, את האמונה לנוסחה.

אבל כך התנ"ך לא מדבר. יוסף הלך עם אלוהים ובכל זאת נכנס לכלא ללא עוון. דוד נמשח למלך ובכל זאת נאלץ לברוח שנים רבות. איוב תואר כאיש ישר ובכל זאת התמודד עם אובדן בל יתואר. שאול הקדיש את חייו לבשורה וידע רדיפות, כליאה, דחייה וסבל.

ומעל כולם עומד ישוע המשיח. ללא חטא לחלוטין. צייתן לחלוטין לאב. ובכל זאת דרכו הובילה אל הצלב.

לכן, מידת נאמנותו של אלוהים לעולם אינה יכולה להיות פשוט האם נסיבותינו נעימות. הצלב עצמו מלמד אותנו שעבודתו העמוקה ביותר של אלוהים מתרחשת לפעמים ברגעים שבהם אנו מתקשים ביותר להבין אותו.

"למה, אדוני?"

התנ"ך אינו מלמד אותנו שאמונה אמיתית פירושה שלעולם איננו נאבקים. תהילים דווקא מוכיח את ההפך. דוד קורא לאלוהים. הוא שואל שאלות. הוא מדבר על פחד. הוא שואל כמה זמן זה ייקח. הוא כמה לצדק ולשחרור. ובכל זאת הוא מחזיר את ליבו שוב ושוב אל אלוהים.

אני מוצא זאת משחרר. אני לא צריך להעמיד פנים בפני אלוהים שמשהו לא נוגע בי. אני לא צריך להשתמש בשפה רוחנית כדי להסתיר עצב. אני רשאי להתפלל: אדוני, אני לא מבין את זה. אני לא יודע מה אתה עושה כאן. אני כמה לשיקום. אני זקוק לחוכמתך. שמור על ליבי.

> אמונה היא לא להעמיד פנים שהסערה אינה קיימת. אמונה היא לדעת בתוך הסערה לאן עליך ללכת.

המאבק הגדול ביותר יכול להתחולל בלבי שלי

כאשר אנו חווים עוול, אובדן או אכזבה, קיימת סכנה. תשומת ליבנו יכולה להיות ממוקדת כל כך במה שאחרים עושים, עד שאיננו רואים עוד מה קורה בינתיים בלבנו. כאב יכול להפוך למרירות. פחד יכול להפוך לרצון לשלוט. פגיעה יכולה להפוך להצדקה עצמית. הרצון לצדק יכול להפוך בלי משים לרצון שאחר ייפול.

דווקא בגלל זה, בגרות רוחנית דורשת בחינה עצמית מתמדת. לא רק: "אדוני, מה אחרים עושים?" אלא גם: "אדוני, מה קורה בתוכי?"

> "חקרני אֵל וְדַע לְבָבִי" — תהילים קלט:כג

זו אולי אחת התפילות האמיצות ביותר שאדם יכול להתפלל בעימות. כי בכך אני לא רק מבקש מאלוהים לשנות את העולם סביבי. אני נותן לו רשות לשנות גם אותי.

מלחמתנו אינה בבשר ודם

כאשר אנשים פוגעים בנו, קל להתחיל לראות בהם אויבים. אבל שאול כותב: "כי לא עם בשר ודם מלחמתנו" (אפסים ו:יב).

זה לא אומר שאסור להוקיע רוע. זה לא אומר שלא יהיו לרוע השלכות. וגם לא אומר שאסור לנוצרי לעולם להשתמש באמצעים משפטיים, גבולות או הגנה. שאול עצמו השתמש בזכויותיו כאזרח רומאי. אבל יש הבדל מהותי בין חיפוש צדק לחיפוש נקמה.

> "אל תשלמו לאיש רעה תחת רעה." — אל הרומים יב:יז · "אל תנקמו את נפשכם, אהובים." — אל הרומים יב:יט

זה קשה. אולי דווקא כאשר אנו חושבים שיש לנו סיבות טובות לכעוס. אבל הבשורה קוראת לנו לדרך גבוהה יותר. מותר לי לדבר אמת בלי לשנוא. מותר לי להציב גבולות בלי להפוך למר. מותר לי לחפש צדק בלי למסור את לבי לנקמה. מותר לי להיות עצוב ובו זמנית לשמור על לבי.

אולי אחד הניצחונות הגדולים ביותר בתקופה קשה אינו שכל התנגדות נעלמת. אולי ניצחון גדול עוד יותר הוא: שמה שנעשה לי לא יהפוך אותי למישהו שדומה פחות ופחות לישוע.

חבקוק: גם אם...

אחת מהצהרות האמונה המרגשות ביותר בתנ"ך נמצאת בספר חבקוק. הנביא מתאר מצב שבו כמעט כל מקור ודאות גלוי נעלם. אין תאנה פורחת. אין פרי בגפן. אין תבואה מהאדמה. ואז הוא אומר:

> "וַאֲנִי בַּיהוָה אֶעֱלוֹזָה" — חבקוק ג:יח

המילה הזו "בכל זאת" נוגעת בי. לא בגלל שאובדן פתאום אינו חשוב. לא בגלל שכאב הופך לנעים. לא בגלל שחבקוק מעמיד פנים שהכל בסדר. אלא בגלל שהוא מגיע למקום שבו אלוהים עצמו גדול יותר מנסיבותיו.

גם אם איני מבין — בכל זאת. גם אם איני רואה את הפתרון עדיין — בכל זאת. גם אם תפילתי נענית באופן שונה ממה שאני מקווה — בכל זאת אדבק באלוהים. זו אינה אמונה שטחית. זו אמונה שמפתחת שורשים.

ישוע בגת שמנים

בסופו של דבר, אני לא מעז להסתכל על אמונתי שלי בלי להסתכל על ישוע. בגת שמנים אנחנו לא רואים ישוע סטואי שמעמיד פנים שהסבל הקרב אינו מפריע לו. הוא עצוב מאוד. הוא נופל על פניו בפני אביו. הוא מתפלל שאם זה אפשרי, הכוס הזו תעבור ממנו. ואז:

> "אֲבָל לֹא כִּרְצוֹנִי אֲנִי, אֶלָּא כִּרְצוֹנְךָ אַתָּה." — מתי כו:לט

שם אנו רואים משהו שאני רוצה ללמוד יותר ויותר. ישוע אינו מסתיר את תשוקתו מהאב. אבל הוא גם אינו מתנה את ציותו בתוצאה הרצויה. זוהי כניעה.

כניעה, אם כן, אינה אומרת: כבר לא אכפת לי. כניעה אומרת: אבא, אתה יודע כמה אני כמה לתוצאה מסוימת. אני מביא לך אותה. אעשה את מה שאתה נותן לי לעשות היום. אבל בסופו של דבר אני רוצה לבטוח בך יותר מאשר בהבנתי שלי. תפילה כזו יכולה לכאוב. אבל אולי שם מתחילה חירות אמיתית.

אני לא רק רוצה לצאת מהסערה – אני רוצה להיות דומה יותר לישוע

בתקופות קשות, שאלתנו הראשונה מובנת: איך אני יוצא מזה? אבל אולי אלוהים רוצה ללמד אותנו שאלה אחרת: מי אני הופך להיות כשאני עובר את זה? כי גם כאשר הנסיבות משתנות בסופו של דבר, בינתיים יכול לקרות משהו יקר בלבנו.

> "הַצָּרָה יוֹצֶרֶת סַבְלָנוּת, וְהַסַּבְלָנוּת נִסָּיוֹן וְהַנִּסָּיוֹן תִּקְוָה." — אל הרומים ה:ג-ד

יעקב מדבר גם הוא על ניסיון האמונה שמביא לסבלנות. לא בגלל שסבל טוב בפני עצמו. אלא בגלל שאלוהים חזק להשתמש גם בדבר שכואב לנו כדי לקרב אותנו למשיח.

לכן אני לא רוצה רק להתפלל: אדוני, הוצא אותי מזה. אני רוצה גם ללמוד להתפלל: אדוני, אל תתן לשום דבר מהתקופה הזו ללכת לאיבוד. למד אותי ציות. למד אותי ענווה. למד אותי אומץ. למד אותי לדבר אמת באהבה. למד אותי לסלוח. למד אותי להבחין מתי לדבר ומתי לשתוק. למד אותי לקחת אחריות מבלי לחשוב שאני צריך לשלוט בכל דבר בעצמי. ומעל הכל: עשה אותי דומה יותר לישוע.

שלום לפני שהמצב משתנה

שאול כותב מנסיבות שהיו רחוקות מלהיות נוחות: "אַל תִּדְאֲגוּ לְדָבָר, אֶלָּא בְּכָל עִנְיָן, בִּתְפִלָּה וּבְתַחֲנוּנִים, עִם הוֹדָיָה, הַצִּיגוּ אֶת בַּקָּשׁוֹתֵיכֶם לִפְנֵי אֱלֹהִים." (אל הפיליפים ד:ו) ואז לא מגיעה מיד ההבטחה שכל מצב ייפתר. מגיע משהו אחר:

> "וּשְׁלוֹם אֱלֹהִים הַנִּשְׂגָּב מִכָּל בִּינָה יִשְׁמֹר אֶת לְבַבְכֶם וְאֶת מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ." — אל הפיליפים ד:ז

אני חושב לפעמים: כשהמצב הזה ייפתר, אוכל שוב לחוות שלום. אבל שלום אלוהים פועל אחרת. הוא יכול לתת שלום כשיש עדיין שאלות. שלום כשאתה עדיין מחכה. שלום כשאתה עדיין צריך לפעול. שלום כשאין לך עדיין ודאות לגבי מחר. לא בגלל שהנסיבות בטוחות, אלא בגלל שלבך לומד שוב ושוב לנוח במשיח.

איני יודע כיצד כל פרק נגמר

זו אולי ההודאה הכנה ביותר שאני יכול לעשות כרגע. איני יודע. יש תוצאות שאני מקווה להן בלהט. יש דברים שאני ממשיך להתפלל עליהם. יש אחריות שאני רוצה להמשיך לקחת.

היכן שפיוס אפשרי, אני רוצה לחפש פיוס. היכן שאמת נדרשת, אני רוצה לדבר אמת. היכן שעשיתי טעויות, אני רוצה שתהיה לי הענווה להכיר בהן. היכן שמתרחש עוול, מותר לי לחפש את מה שצודק. והיכן שאיני יכול לעשות דבר יותר, אני צריך ללמוד לשחרר את מה שמעולם לא היה באמת בידי.

אבל דבר אחד אני רוצה לעשות פחות ופחות: לשפוט את טובו של אלוהים לפי תוצאת נסיבותיי. כי גולגולתא נראתה ביום שישי כמו תבוסה. הקבר נראה סופי. התלמידים לא יכלו לראות מה אלוהים עשה. אבל ביום השלישי ישוע המשיח קם מן המתים.

זוהי ליבת תקוותנו. לא שכל פרק על פני האדמה יסתיים כפי שהיינו כותבים אותו. אלא שישוע חי. שהחטא לא ניצח. שהמוות לא ניצח. שהמשיח הוא מלך. ושמי שבאהבתו יש לו בסופו של דבר עתיד ששום אדם, שום נסיבות ואפילו המוות אינם יכולים לקחת.

מה אם בכל זאת אפסיד?

אולי זו בסופו של דבר השאלה הקשה ביותר. מה אם תפילה נענית באופן שונה ממה שאני מקווה? מה אם משהו יקר באמת משתנה או הולך לאיבוד? אז אני רוצה להיות זהיר עם מילים גדולות. אני לא יודע איך ארגיש בכל נסיבה עתידית. פטרוס חשב גם הוא שהוא חזק יותר ממה שהתברר.

לכן אני לא רוצה לומר: "אני תמיד אשאר חזק." אני רוצה לומר: "אדון ישוע, החזק אותי." זו בסופו של דבר תקוותי. לא הכוח שבו אני מחזיק אותו, אלא נאמנותו.

> "וְאִישׁ לֹא יַחְטֹף אוֹתָן מִיָּדִי." — יוחנן י:כח

זה לא אומר שנוצרי לא מכיר צער. זה לא אומר שלעולם לא ניפול. זה אומר שביטחוננו הסופי אינו נשען על כוחנו שלנו, אלא על המשיח.

לכן תפילתי הופכת פשוטה יותר ויותר: אדוני, אני כמה לשיקום. אני כמה לשלום. אני כמה לצדק. אני כמה לדאוג היטב למה שהפקדת בידי. אבל מעל הכל: תן לי להישאר קרוב אליך.

כשהכל מתערער

תהילים מו מתחיל במילים שחודרות עמוק, דווקא בזמנים של חוסר ודאות: "אֱלֹהִים לָנוּ מַחְסֶה וָעֹז, עֶזְרָה בְצָרוֹת נִמְצָא מְאֹד." (תהילים מו:ב) לכן המזמוראי אומר בהמשך שלא יירא, גם כאשר הארץ משתנה. שימו לב: התנ"ך אינו אומר שהארץ לעולם לא תזוז. הוא אומר שיש אלוהים שאינו זז.

אולי זו בסופו של דבר אמונה. לא שאני יודע בדיוק מה יביא מחר, אלא שאני יודע מי כבר מכיר את מחר. לא שלעולם לא אפחד יותר, אלא שאני יכול ללכת עם פחדי לאבי. לא שיש לי את כל התשובות, אלא שיש לי את ישוע. לא שאני יכול להחזיק בכל דבר, אלא שהמשיח מחזיק בי.

> אדון ישוע, אני בוטח בך. לא בגלל שאני מבין הכל. לא בגלל שהכל מרגיש טוב. לא בגלל שאני יכול לשלוט בתוצאה. אלא בגלל שאתה טוב. בגלל שאתה נאמן. בגלל שמתת למעני. בגלל שקמת לתחייה. בגלל שאתה חי. בגלל שאתה אותו הדבר אתמול והיום ולעולמי עולמים.

תקוותי בסופו של דבר אינה במה שבבעלותי. לא במה שבניתי. לא באנשים. לא בכוח שלי. אפילו לא בתוצאה שאני מתפלל עליה. תקוותי העמוקה ביותר טמונה בישוע המשיח.

ואם כל מה שחשבתי עליו כמשען אי פעם יתערער, אני מתפלל שאמת אחת בלבד תתבסס עוד יותר בלבבי: המשיח הוא יסוד מוצק שלי. איני יודע כיצד כל פרק נגמר. אבל אני יודע למי המילה האחרונה.

ולכן אני רוצה להמשיך להתפלל, להמשיך לאהוב, להמשיך לסלוח, להמשיך לציית, להמשיך לקחת אחריות ולהמשיך לקוות. לא בעצמי. אלא בו. ישוע המשיח בלבד.