צד אחד פתר משבר פליטים, הצד השני עדיין משתמש בו כנשק

כשמתחשק לי ביפו גלידה טובה, אני אוהב ללכת כמה רחובות הלאה לגלידריה בשם GOLDA. כך גם היום. גלידה נהדרת, אבל במחירים ישראליים. למי שרוצה לגלות את הארץ הנפלאה הזאת: המחירים כאן גבוהים.

גם אתמול חשבתי על גולדה מאיר. ראש הממשלה הראשונה של ישראל ידעה להציג את עמדתה בבהירות פשוטה וכנה.

לפני שישראל שלטה ולו בסנטימטר אחד מהגדה המערבית (יהודה ושומרון, עם מזרח ירושלים) או מרצועת עזה, היו שטחים אלה בידי ירדן ומצרים, מהסכמי שביתת הנשק של 1949 ועד מלחמת 1967. מדינה פלסטינית עצמאית לא הייתה אז; גם ירדן ומצרים לא הקימו אחת.

המנהיגים הערבים שפתחו במלחמה ב־1948 — ואחר כך נשיא מצרים נאצר, גם סביב משבר סואץ — לא רצו מדינה נוספת לצדם. הם רצו את השמדת ישראל ואמרו זאת בגלוי. שום ארץ יהודית לתושביה היהודים המקוריים.

כשאני מאזין לדבריה עשרות שנים אחר כך, מה שבולט בעיניי יותר מכול הוא האסימטריה המוסרית העמוקה באופן שבו העולם מתייחס לפליטים.

בעוד שהמדינה היהודית קלטה מיליוני אנשים, ובהם מאות אלפי ניצולי שואה ממחנות העקורים באירופה וכמעט 850,000 יהודים מזרחים שגורשו מארצות ערב, העולם הערבי בחר בחירה מכוונת ומחושבת לעשות בדיוק את ההפך.

הם פשוט לא קלטו את אחיהם לאמונה ולמוצא מארץ ישראל המנדטורית. הם השתמשו בהם כנשק. הם החזיקו אותם במחנות קבע (ראו את מאמרי על ירדן), הפכו אותם לכלי פוליטי מתמשך, דאגו שיעוצב להם דגל (דגל ירדן בלי הכוכב ההאשמי, לרוגזו של המלך חוסיין) והעבירו את המעמד הזה הלאה.

דור אחר דור. לא מתוך דאגה, אלא כדי להשאיר פצע מדמם פתוח, כתירוץ קבוע להמשך האלימות נגד יהודים.

ישראל פתרה את משבר הפליטים שלה בהתמדה, באחריות ובקליטה. המנהיגים הערבים מיסדו סבל אנושי בשירות אידאולוגיה של חיסול.

שימו לב: לפני יותר מעשרים שנה, ב־2005, ישראל אף התנתקה באופן חד־צדדי מרצועת עזה, אחרי שנים של פיגועים באזרחים, בתקווה לשלום המיוחל.

בתמורה קיבלה ישראל את הטבח של 7 באוקטובר.

להסבר הבהיר של גולדה מאיר עצמה: צפו בסרטון.