אורל רוברטס: כשאלוהים מרעיש את קני

כשהקן מפסיק להיות נוח

יש עונות בחיינו שבהם הכול נראה מסתדר. אולי יש לנו מקום נוח, שירות פורה, שם טוב ותחושת יציבות. ובכל זאת, מתחת להצלחה החיצונית, אלוהים יכול להתחיל לרעוש משהו בתוכנו.

כך היה עם אורל רוברטס, כפי שהוא מתאר זאת בספרו Expect a Miracle. הייתה לו קהילה גדלה באניד שבאוקלהומה, והדברים נראו הולכים היטב. אולם הוא חש אכזבה גוברת, משום שידע שאלוהים קרא אותו ליותר מכך.

הוא חש שאלוהים קורא אותו להביא את כוח הריפוי של ישוע לדור שלו. הקן הנוח כבר לא הספיק. משהו בקרבו היה נרעש.

לעיתים העדות הגדולה ביותר לכך שאלוהים מקדם אותנו אינה הנוחות, אלא אי-שביעות רצון קדושה.

הנשר והרעשת הקן

רוברטס השתמש בתמונת הנשר מדברים 32:11-12 כדי להסביר מה, כפי שהאמין, אלוהים עשה בחייו.

נשרת מכינה לגוזיה קן נוח. אבל כשמגיע הזמן שהגוזים לומדים לעוף, היא מתחילה לרעוש את הקן. דווקא המקום שסימל ביטחון ונוחות הופך למחוסר נוחות.

המטרה אינה לפגוע בגוזים. המטרה היא להוביל אותם לבגרות.

יש רגעים שבהם אלוהים מרעיש את קננו — לא משום שעזב אותנו, אלא משום שהוא מכין אותנו לעוף.

מה שהסתפקנו בו בעבר אינו בהכרח מספק עוד. מה שהרגיש נוח עלול להרגיש מצר. אלוהים יכול להרחיב את ראייתנו, להעמיק את אמונתינו ולקרוא אותנו לממד חדש של ציות.

כשהצלחה דתית אינה מספיקה

רוברטס ביקש עצה ממנהיגי עדתו, אולם הם עודדו אותו להסתפק בקהילה המצליחת שכבר הייתה לו.

אבל לבו נמשך אל הקריאה שהאמין שקיבל מאלוהים.

אביו לימדו בעבר שהנסים של הקהילה הקדומה ישובו, ושעליו להמשיך ללמוד את הדבר, להקשיב לרוח הקודש ולהמשיך לכרז עד שיגיע זמנו של אלוהים. גם אמו עודדה אותו לציית לאלוהים ולהישאר עניו.

זו תובנה חשובה: הצלחה אינה תמיד שווה ערך לציות.

אדם יכול להצליח בעיני בני אדם ועדיין לדעת שאלוהים קורא אותו למשהו עמוק יותר. השאלה אינה רק: "האם זה עובד?" השאלה העמוקה יותר היא: "האם זה מה שאלוהים מבקש ממני לעשות?"

משבר בכיתה

בעודו לומד באוניברסיטה הקשורה לכנסייה, פגש רוברטס תורה שערערה על תפיסתו את סיפור הבריאה שבמקרא. מבחוץ הוא שתק, אך מבפנים החוויה זעזעה אותו עמוקות.

החוויה הפכה לחלק ממאבק רוחני רחב יותר. הוא תהה כיצד יוכל להכיר את ישוע לעומק וכיצד יוכל לחיות ולשרת כפי שישוע שרת.

אלוהים הביא אותו למקום שבו אמונו כבר לא יכלה להישען על מסורת בלבד, על ציפיות העדה או על רעיונות אינטלקטואליים. הוא היה זקוק להתגלות אישית של המשיח.

"הראני את ישוע"

רוברטס מתאר תקופה שבה ביקש מאלוהים להראות לו כיצד להיות דומה לישוע ולשרת כפי שישוע שרת.

הוא האמין שאלוהים הורה לו לקרא את מתי, מרקוס, לוקס, יוחנן ומעשי השליחים שלוש פעמים ברצף תוך שלושים יום, כשהוא כורע בתפילה. הוא צם וביקש את אלוהים, ולמד להישען עליו.

בתהליך הזה, אמר רוברטס, הוא החל לראות את ישוע בדרך חדשה.

זהו אחד משיעוריו המרכזיים של הפרק: אם ברצוננו להבין את שירותו של ישוע, עלינו להביט בישוע עצמו.

החיים הנוצריים אינם רק פילוסופיה, מערכת תאולוגית או מסורת דתית. אלה חיים באישיותו של ישוע המשיח.

רוח הקודש לוקח את הדבר הכתוב והופך אותו לחי ואישי בלבבותינו.

ישוע הפך למרכז

ככל שרוברטס קרא את הבשורות, הוא התמקד יותר ויותר בשירותו הנסי של ישוע.

הוא ראה את ישוע מרפא חולים, משרת פגועים, מתעמת עם שדים, מטפל בחטא, גובר על הפחד ומביא תקווה לאנשים שאין להם כמעט תקווה.

רוברטס הכיר שלעיתים עסק יותר בירצון לרצות את אנשי הכנסייה מאשר בראות סובלים משוחררים.

הוא הגיע להבנה שאינו רוצה להיות פשוט הד של עדתו. הוא רצה להיות כלה בשירותו של ישוע.

זוהי קריאת תיגר עזה לכל מאמין ולכל משרת: האם אנו רק חוזרים על מה שלמדנו, או שאנו נפגשים עם ישוע באופן אישי ומניחים לו לעצב את שירותנו?

ההתגלות של 3 יוחנן 2

בוקר אחד נפתח התנ״ך של רוברטס על 3 יוחנן 2:

"ידידי היקר, אני מתפלל שתצליח בכל דבר ותהיה בריא, כמו שנפשך מצליחה."

הוא תיאר פסוק זה כפסוק ששינה את מחשבתו בצורה דרמטית.

הוא החל לראות שדאגתו של אלוהים מגעת אל האדם בשלמותו. החיים הרוחניים, הרווחה הנפשית והרגשית, הבריאות הגופנית והחיים היומיומיים כבר לא היו בעיניו נתקים זה מזה.

הפסוק הפך, בדבריו, ל"איל ניפוח" כנגד חומות תאולוגיות ישנות.

עבור רוברטס, פסוק זה הפך לחלק מרכזי מבטחנו המתחזק שאלוהים חפץ שבני אדם יחוו את חייו ואת שלמותו — לא רק בחייהם הרוחניים, אלא בכל תחום של קיומם.

אלוהים מראה לו אנשים אחרת

אז הגעה סדרה של חלומות שרוברטס האמין שהם מאלוהים.

לילה אחרי לילה הוא ראה את האנשים כפי שאלוהים ראה אותם. הוא נעשה מודע לכאב הנסתר מאחורי המראה החיצוני של האנשים — למחלותיהם, לפחדיהם, לאבדותיהם, לאכזבותיהם ולאנחותיהם הפנימיות.

אלה שנראו מצליחים יכלו לסבול. אלה שנראו חזקים יכלו לשאת פצעים עמוקים. לכל אדם היה סיפור.

החלומות נגעו בו כל כך שהחל ללכת בשינה. הוא אמר לאוולין שהוא מאמין שהגיעה שעתו ושרות הריפוי שאלוהים הבטיח נמצא כאן עתה.

בשבת הבאה הוא כרז אחרת. הוא כבר לא ראה את הקהילה כהמון היושב בכנסייה. הוא ראה אנשים פגועים שזקוקים לישוע.

כרזתו הלכה והייתה מלאת רחמים ומלאת אמונה שאלוהים עומד לעשות דברים גדולים.

המשמעות האמיתית של קן נרעש

הרעשת הקן אינה תמיד נוחה.

לעיתים היא מגעה דרך אי-שביעות רצון. לעיתים דרך שאלות. לעיתים דרך נסיבות שמערערות את הנחותינו. לעיתים אלוהים פשוט שם בליבנו רצון עמוק שאיננו עובר.

אבל להרעשה יש תכלית.

אלוהים יכול להכין אותנו לשליחות גדולה יותר. הוא יכול לקרוא אותנו מהישענות על הנוחות אל הישענות עליו.

הקן מייצג את המוכר. הכנפיים מייצגות את מה שאלוהים קורא לנו להיות.

המעבר בין השניים יכול להיות לא נוח, אך הוא יכול להיות גם תחילתו של משהו גדול יותר.

מה הפרק הזה מלמד אותנו היום

מחשבה אחרונה

לעיתים האי-נוחות עצמה היא ההכנה.

לעיתים אלוהים אינו הורס את קנך. הוא מלמד אותך לעוף.

כשאלוהים מתחיל לרעוש את מה שהפך לנוח, אל תניח מיד שמשהו השתבש. התפלל. פתח את הדבר. הקשב לרוח הקודש. בדוק את ליבך. שאל את אלוהים למה הוא מכין אותך.

ההרעשה יכולה להיות הזמנה לאמונה עמוקה יותר, לציות גדול יותר ולראיה ברורה יותר של ישוע.

השאלה אינה רק: "מדוע קני נרעש?"

אולי השאלה הטובה יותר היא:

"אדוני, לאן אתה מלמד אותי לעוף?"