ביום זה, 2 באוקטובר 1947: בן-גוריון הציע לערבים שלום כשווים

ב-2 באוקטובר 1947 עמד דוד בן-גוריון בירושלים לפני אספת הנבחרים של היישוב היהודי בארץ ישראל המנדטורית. הוא קרא לערבים לקחת מדינה משלהם ולפגוש את היהודים כשווים ריבוניים. זה היה זמן קצר לפני הצבעת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל ב-29 בנובמבר 1947.

ועדת האו"ם אונסקו"פ הציעה שתי אפשרויות: הרוב תמך בשתי מדינות, יהודית וערבית; המיעוט רצה מדינה פדרלית. בן-גוריון הבהיר שהצד היהודי שואף לשלום ולתועלת הדדית, אך לא יוותר על הזכות לעלייה, על בניין הארץ ועל הקמת המדינה. אם יותקפו – יילחמו בחזרה, אך יעשו הכול כדי לשמור על השלום.

לא הצעה אחרי המלחמה. שבעה חודשים לפניה. האו"ם עוד לא הצביע. שום צבא ערבי עוד לא חצה גבול. הבריטים עדיין שלטו במנדט.

בן-גוריון הודה שהערבים סירבו אפילו לשבת לאותו שולחן עם היהודים. ובכל זאת הציע: "נעשה כל שביכולתנו לשמור על השלום ולכונן שיתוף פעולה שיועיל לשני הצדדים. עכשיו, כאן ועכשיו, מירושלים עצמה, צריכה לצאת קריאה לעמי ערב לחבור אל העם היהודי ואל המדינה היהודית העתידה ולעבוד שכם אל שכם למען טובתנו המשותפת, למען השלום והקדמה של שווים ריבוניים."

מדינות ערב והליגה הערבית כבר הכריזו נגד מדינה יהודית, וצבא ההצלה הערבי היה בהקמה. ההנהגה היהודית קיבלה את החלטת החלוקה של האו"ם לשתי מדינות; ההנהגה הערבית דחתה אותה.

האו"ם המליץ על שתי מדינות, עם גבולות שכבר סומנו. הוועד הערבי העליון אמר לא.

במאי 1948 פלשו חמישה צבאות ערביים כדי לחנוק בעודה באיבה את המדינה שמנהיגה ביקש מהם זה עתה להיות שותפים.

ערבים שעזבו במהלך אותה מלחמה – בין היתר בעידוד מנהיגיהם – מוצגים כיום לעיתים קרובות כקורבנות של תוכנית שנרקמה כביכול בסוכנות היהודית.

התוכנית שהייתה על השולחן באוקטובר הייתה ההפך הגמור: קבלו ארץ משלכם; מי שנשאר בשלנו יהיה אזרח שווה זכויות עם דרכון; ויחד נבנה את ארצותינו כשווים.

הערבים שמעו אותו, ואז בחרו ב…

מלחמה.